חנות הכובעים הוא סיפור שלא נס ליחו. ולמי שלא מכיר הוא מספר על מריה. שהייתה אישה לא מבוגרת ולא צעירה, לא שמנה ולא רזה, לא יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה, פשוט אישה.... בשום מקום לא התייחסו אליה באופן מיוחד, ברוב הפעמים אפילו לא אמרו לה שלום. כשנכנסה לעבודה בבוקר, מעולם לא התחילו איתה, או התענינו לשלומה, ולא היו לה הישגים מרשימים או הצלחות מיוחדות בחיים.
בוקר אחד בדרכה לעבודה ברגל, אחרי ששוב שום מונית לא עצרה לה, היא נעצרה לפני חנות כובעים ומשהו משך אותה להיכנס פנימה. על המדף ממול היא הבחינה בכובע סגול יפהפה, אחרי שהביטה ימינה ושמאלה וראתה ששום איש לא מבחין בה, היא הורידה את הכובע מהמדף ומדדה אותו. באותו הרגע שמעה קריאה של ילדה קטנה שהייתה עם אימא בחנות "תראו איזה אישה יפה". הדבר הסב את תשומת לב שאר הקונים שהנהנו לאות הסכמה. המוכרת שהתפלאה איך לא שמה לב כמה הכובע הזה מיוחד, אמרה בהתרגשות שהיא מזמן לא ראתה לקוחה שהכובע כאילו נוצר עבורה ממש. מריה שהסמיקה לנוכח המחמאות הביטה בראי ואכן אהבה את מה שראתה שם.
היא נגשה לדלפק במהירות שלמה ויצאה לרחוב כשחיוך גדול משוך על פניה.
בדרך למשרד כשחלפה על פני הקפה הפינתי, שרק לה גבר שישב שם, כשהרימה את ידה עצרו שלוש מוניות ורבו עליה. האנשים ברחוב הביטו בה בהערצה. בכניסה לבניין פתח לה השוער את הדלת ואף ליווה אותה למעלית. הבוס שברך אותה לשלום, הזמין אותה לארוחת צהריים ואף התחיל איתה.
לפנות ערב כשחזרה הביתה, פתחה אימא שלה את הדלת ושאלה בפליאה: "מריה מה קרה היום? את נראית כל כך יפה, יש בך משהו קורן שמזכיר לי אותך כילדה". כן אמרה מריה זה הכול בגלל ה.... היא הושיטה את ידה כדי להוריד את הכובע, אבל גלתה שהוא לא שם. איפה שכחתי אותו? חשבה לעצמה אולי במשרד?...לא. אולי במונית?....לא. אולי בבית הקפה?...לא. ואז נזכרה - היא שילמה על הכובע, אבל מרוב התרגשות השאירה אותו על הדלפק בחנות ויצאה.
מוסר השכל - הדרך לקבל את מה שאנחנו רוצים מהייקום היא להיות הדבר שאנחנו הכי רוצים לקבל. כשאנחנו חושבים, מרגישים ופועלים כמו האדם המהמם שאנחנו, הייקום מהדהד לנו חזרה בדיוק את זה. בדיוק את מי שאנחנו עכשיו. לא את מי שאנחנו רוצים להיות. וגם, לא יזיק להקשיב לפעמים לילדים הפנימיים שלנו שמזכירים לנו עד כמה אנחנו בעצם יפים בלי קשר למה שנשקף אלינו במראה.