הכל התחיל כשדורון בעלי האהוב, שלח לי לקוחה בשם אורלי דוקטורי, בעלת in love school,
שבאה לקבל סשן של רגרסיה לחיים בין החיים.
המפגש ביננו היה עוצמתי וגיליתי נשמה ענקית, שיש לה מתנות גדולות לעולם.
כשנפרדנו אמרתי לה כלאחר יד, שאם אי פעם אסע להודו, זה יהיה לסדנה שלה.
כעבור שבועיים קיבלתי הזמנה במייל להגיע אליה לגואה לסדנת נשים.
התגובה הראשונה היתה כן מתרגש, שהגיע עמוק מהבטן ובאותו הרגע דורון רכש לי כרטיס.
מה שלא צפיתי, זה את כל מה שהגיע אחרי שאמרתי ״כן״.
וזה חודש שלם של התמודדות עם הפחד העמוק ביותר שלי ללכת לאיבוד ולהיות לבד.
פחד שלווה אותי שנים ועכשיו הרים את הראש במלוא הכוח, אל מול הנסיבות.
נסיעה לבד לראשונה בחיי, למקום לא מוכר, עם אנשים חדשים, בסדנה חדשה, רחוקה מהבעל, הבנות וכל מה שמוכר לי.
נשמע מדליק?
אז זהו שלא!
הפחד שלי היה כל כך גדול שאותותיו מיד נראו בגוף ומצאתי עצמי משלשלת, מקיאה, יורדת במשקל, חסרת אונים ובוכה המון.
מה שניתנה לי כהזדמנות מדהימה לחופשה שכל כך הרבה היו שמחות לקבל במקומי, הפך לסיוט של ממש.
לאורך החודש נעזרתי בכל האנשים והכלים הטיפוליים שיש לי, כדי להדליק את האור הפנימי, ולהחזיר לעצמי את הביטחון והאומץ להתמודד עם מה שנחווה עבורי כללכת אל הלא נודע.
יצרתי קשר עם הנשים הנוספות שידעתי שנוסעות גם מישראל, קראתי חומרים על גואה, אספתי המלצות ממי שכבר היו בהודו, התכוננתי לנסיעה ובמקביל אמרתי לעצמי שאני לא חייבת לקבל החלטה ויכולה לבטל הכל עד הרגע האחרון.
לרוב האנשים לא ספרתי שאני נוסעת בכלל ולמי שידע, אמרתי שעוד לא בטוח.
אבל התחושה הפנימית היתה שאני חייבת להתמודד עם זה ואם לא - אני מאכזבת את עצמי ברמה הכי עמוקה שהכרתי.
מה לא היה שם בחודש הזה? אומרים שזר לא יבין זאת.
עבורי זו היתה התמודדות עם תפיסות עולם שנשענו על חרדה קיומית שיוצגה בעיקר על ידי קול פנימי של ילדה שלמדה שהעולם הוא לא מקום בטוח ואי אפשר לסמוך על אף אחד, כולל לא עלי - האמא שהיא לא מספיק....
ולא משנה מה אומרים לה, היא ממשיכה לדמיין את הגרוע ביותר.
בלילה האחרון לפני הטיסה הרגשתי כל כך לא טוב שכבר כמעט השתכנעתי לבטל.
קשת הבת הצעירה שלי חיבקה אותי בחום ואני נרדמתי איתה וקמתי בידיעה שאני אוהבת את עצמי ולכן עלי להתמודד עם הפחד בפועל, אחרת הוא לעולם לא ירפה.
בלי אנרגיות הגעתי לשדה התעופה, שם התברר לי שהחליפו מטוס ושינו לנו את המקומות.
התישבתי בכסא ולא האמנתי, אמנם זה אומר שאני לא יושבת עם הנשים הנוספות שנסעו לסדנה, אבל זה היה בדיוק מה שהיתי צריכה, מקום טוב במחלקת עסקים.
האדם שישב לצידי התגלה כלא חברותי במיוחד וזה אפשר לי לשקוע בשינה עמוקה.
כשהתעוררתי הגישו ארוחת בוקר טעימה ואני אכלתי בתיאבון רב, שמחה לגלות שהמזון סוף סוף נשאר לי בבטן.
כשנחתנו במומבי גילינו שיש עיכוב בטיסה לגואה ואחרי 24 שעות
הגענו עם בחילה מהנסיעה, למקום שנראה ממש לא כמו שציפינו ובלי מים חמים. הלכתי לישון מותשת וקמתי ליום חדש עם חום וכאב גרון, הסתבר שחטפתי שפעת בדרך.
המפגש עם אורלי דוקטורי היה מנחם. הרשתי לעצמי להתפרק על כתפיה, מה שקרה לכולנו עוד הרבה פעמים בהמשך הסדנה, אבל ידעתי שלמרות הכל, אני במקום הנכון.
זה היה תחילתו של שינוי שהלך והתעצם עם כל יום שעבר בו התחזקתי, התחברתי לעצמי, לקול, לנשימה, לתנועה, לרגש, לנשים המדהימות שהכרתי, למראות, לסביבה ולקצב המרפא של גואה.
עם כל חוויה שעברתי נוכחתי לדעת שמה שדמיינתי בראש לפני כן, בכלל לא מתקרב למציאות המדהימה שגיליתי.
אדם חכם אמר לי שהחרדות הכי גדולות שלנו, הן רק תקשור שמגיע מהאני הגבוה, כדי להזכיר לנו לאן אנחנו לא רוצים להגיע!
והחלק שלנו הוא לעשות את הצעדים שיקרבו אותנו למה שאנחנו כן רוצים.
בנסיעה הזו אמרתי כן! לתחושה שאני בבית בכל מקום.
החוויה הזו למדה אותי שאני לעולם לא לבד ושההפרדה היא רק במיינד.
היא למדה אותי שהאהבה שלי לעצמי מתבטאת ביכולת שלי "לעשות אהבה עם הכל", עם אדמה, עם המים, עם האוויר ועם האש בליבי. כדי שאוכל לתת את המתנות שלי לעולם בשמחה.
ביום האחרון, ישבנו במעגל ולפתע הגיחו כמו משום מקום ילדים קטנים שטיפסו על העץ הגבוה, צחקו בקול ושיחקו בהתלהבות.
דמעות הציפו את עניי, זו היתה תמונה מרגשת, שיקוף של הילדים הפנימיים שמרגישים עכשיו הכי בבית בעולם.
בדרך חזרה ישבתי לכתוב תודה לעצמי, לגואה ולכל האנשים המדהימים שהתגייסו, חלקם אפילו בלי לדעת, כדי לעזור לי לצאת למסע הזה ולחזור ממנו בשלום.
להגיד כן לחיים, לעבור דרך הפחד ולפגוש את עצמי מחדש :)
אז אם גם אתם רוצים לפגוש את עצמכם מחדש קחו את עצמכם למקום חדש, לא מוכר וקצת מפחיד ותנו לעצמכם מתנה.
