לא מזמן שמעתי סיפור מקסים בהרצאה של הנזירה טנזין.
שספרה שלפני כמה שנים היא הלכה לאסטרולוג וודי כדי להחליט האם לצאת שוב לפרישות במערה שלה.
או להקים מנזר לנשים בהודו.
האסטרולוג אמר שבמערה הוא רואה שקט והרבה ושלווה.
ובמנזר הוא רואה לחץ, והרבה מאמץ.
וזוהי בחירה שלה איזה כיוון לקחת.
״אז ברור שאבחר במערה״, חשבה טנזין.
כמה ימים מאוחר יותר היא שיתפה את אחד הכמרים, בפגישה עם האסטרולוג. ולהפתעתה הוא אמר: ״ברור שתבחרי במנזר״.
לשאלתה למה לבחור בקושי, הוא ענה.
אנחנו משולים לבול עץ.
אם נעטוף עצמנו בקטיפה ומשי זה יהיה נחמד, אבל זה לא מה שיעשה אותנו חלקים.
כדי להיות חלקים אנו צריכים נייר שיוף.
״אם כך המנזר הוא נייר השיוף שלי״ הבינה טנזין.
הרבה פעמים אנחנו רוצים משהו אבל לא מוכנים לשלם את המחיר בשביל להשיג אותו ואז אנחנו מוותרים לעצמנו מראש, או נעצרים כשקשה.
העסק לא מתרומם, אין לי מספיק לקוחות, הבעל שלי לא מבין אותי, הילדים לא מקשיבים לי, אני לא מצליחה לעשות בדיוק את מה שרציתי, אז כנראה שזה לא הדרך.
רובנו שבויים בקונספציה שמה שלא הולך חלק, לא אמור להיות.
אבל האמת שדווקא הקטעים היותר מאתגרים בחיים, הם אלה שמקפיצים אותנו מדרגה ועוזרים לנו לממש את עצמנו, באמת.
הסיפור הזה גרם לי להבין שנייר השיוף שלי בחיים הוא הדרך להגשמת הייעוד שלוקחת אותי כל פעם לאתגר חדש שמתוכו אני עוברת למדרגת ההתפתחות הבאה.
ומה אצלכם?